עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

שמי אור ייני. אני אמא לשלושה ילדים מקסימים : שליו בן 15, לירן בן 13 וקשת בת 9. הילדים שלי, כמו הילדים של כולם, מציבים בפני אתגרים. תודות להם אני לומדת מדי יום ביומו עוד על העבודה החשובה בחיינו- ההורות.

אני יועצת, מלווה ומדריכת הורים לתינוקות וילדים.
בהכשרתי אני מנחת הורים מוסמכת ע"י המרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים, ויועצת שינה מוסמכת בכירה בשיטת לילה טוב.
אני בעלת תואר בחינוך לגיל הרך (B.ed), תעודת הוראה, והמון שנות נסיון כגננת.
בעבודתי למדתי להכיר את עולמם הפנימי של הילדים, ואת יחסיהם העדינים, ובו בזמן מורכבים עם הוריהם.

במהלך 15 שנות היותי גננת עבדתי במשרד החינוך 5 שנים, אז החלטתי להגשים חלום ופתחתי את "גן ילדי האור", גן פרטי בת"א, בו גידלתי בהמון חום ואהבה דור חדש של גוזלים במשך 9 שנים. בגן שלי יכולתי להביא לידי ביטוי את האני מאמין שלי: לכבד את הילד , לדבר אליו בגובה העיניים, להפוך אותו שותף, תוך הענקת תחושת בית, ביטחון ויציבות.

כיום כשאני עוסקת רק ביעוץ והדרכה, ליווי ותמיכה בהורים,
אני גם כותבת טור קבוע ב- mako, ומתמקדת בנושאים חינוכיים, בהורות ובמסגרות החינוכיות. כך אני יכולה לתת ביטוי לכל הידע שלי לגווניו.

הייתי רוצה ליצור עולם טוב יותר עבור הילדים, ואתם ודאי כבר יודעים, שכאשר הילד מאושר- גם ההורה מאושר ולהיפך.

לכל ילד יש צרכים פיזיולוגיים, קוגניטיביים, ורגשיים שונים, מכיוון וכל ילד הוא יחיד ומיוחד. עולם ומלואו.

כאשר אני מלווה הורים, אני לומדת להכיר את הילד ואת צרכיו היחודיים, ומסייעת להוריו להבין מה הילד הספציפי שלהם צריך מהם.
כאשר הורה מעניק לילדו את את המענה ואת תשומת הלב התואמות את צרכיו- הילד יהיה מסופק רגשית, וירגיש אהוב, רצוי, מועצם, וגידל להיות ילד בעל ביטחון בהוריו.

בעיני, עבודתנו כהורים קשה ומאתגרת, אך אני מאמינה בהורים, שיש בהם את היכולת ליצור עולם טוב עבור ילדם למרות הקשיים הכרוכים בגידולו. כל מה שהם צריכים הם אמונה, רצון והתמדה, ולעיתים הדרכה וכלים יכולים לעזור להם להיות בטוחים בעצמם.

אתם מוזמנים להעלות שאלות ונושאים חינוכיים והתנהגותיים בדף הפייסבוק שלי, ואשמח לענות ולעזור www.facebook.com/groups/or.children.

תוכלו גם להכנס אל האתר שלי www.oryeyni.com ולקרוא מאמרים שלי שפורסמו בידיעות אחרונות, YNEY, ו- MAKO.

את הטור הקבוע שלי ב- MAKO תוכלו לקרוא כאן:
www.mako.co.il/home-family-toddlers/education-kindergarten
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
הלוגו שלי

הפייסבוק והאתר שלי
הדף שלי בפייסבוק:
www.facebook.com/or.yeyni


האתר שלי:
www.oryeyni.com/


בואו להתייעץ איתי בקבוצת ההורים שלי בפייסבוק:
www.facebook.com/groups/or.children/
הילד לא ישן! מה עושים?
28/02/2014 14:49
אור ייני
שינה, תינוקות, ילדים, יעוץ שינה, הרגלים
הילד שלך לא ישן לילות רצופים?  
הוא לא עושה לך דווקא.
הוא פשוט לא מכיר דרך אחרת.

תינוקות וילדים רוצים לישון לא פחות מאיתנו, ההורים. הם זקוקים לשינה להתפתחותם התקינה, לפיתוח מערכת חיסונית חזקה, לבריאותם ולמצב רוחם.

מיום שנולד לנו תינוק, אנחנו מטפלים בו ודואגים לכל צרכיו, עוטפים אותו, מאכילים אותו, ודואגים שישן כשמראה סימני עייפות. 
בהתחלה לתינוק אין סדר יום קבוע. הוא אוכל וישן לסרוגין במהלך היממה כולה, אך ככל שחולפים הימים, התינוק שלנו מתחיל לפתוח חלונות ערות גדולים יותר ויותר במהלך היום, ואז אנו, ההורים, מוצאים את עצמנו צריכים לפענח את המסרים של התינוק שלנו- מתי הוא מנסה לספר לנו שהוא רעב, מתי לא נח לו, מתי הוא רוצה שישחקו איתו ומתי הוא עייף.

בתוך כל אלה, בייחוד סביב משבר גיל 4 חודשים, מוצאים את עצמם הורים רבים מבולבלים ולחוצים מבכי התינוק, ומנסים כל דבר שהם מכירים כדי להרגיעו. רבים מההורים מבלבלים את סימני הרעב עם סימני עייפות, מה שמוביל אותם מחד לנסות ולהאכיל את תינוקם שוב ושוב, ומאידך, לנסות להרדימו בכל דרך: נענוע, שירה, מנשא, עגלה, בקבוק, הנקה, התכרבלות עם אמא במיטתה, טיול באוטו ועוד ועוד. התינוק מצידו לומד שזו הדרך להרגע ולהרדם, ומהר מאוד מפתח תלות בהוריו לצורך הרדמות. ככל שעובר הזמן, הלמידה משתרשת, הילד דורש את שרות ההרדמה המוכר והנח, מתחיל להתעורר גם באמצע הלילה שוב ושוב ולדרוש את המגיע לו- דרך ההרדמות שלימדו אותו הוריו.

אבל ביום בהיר אחד, הילד מתחיל לפתח עמידות להרדמויות המוכרות, הן מתחילות להתארך יותר ויותר, וההורים מוצאים את עצמם נאלצים להמציא שיטות חדשות להרדמה.
בשלב זה, ההורים המותשים מוצאים את עצמם אובדי עצות, ורבים מהם פונים לקבלת עזרה מיועצת שינה.
יעוץ שינה אכן יכול לשפר את איכות הלילות שלכם, אבל רגע לפני שמגיעים למצב בו זקוקים ליועצת שינה, כדאי להיות מודעים לכמה דברים שאולי אתם יכולים לעשות בעצמכם:  

  • שימו לב לסימני העייפות של ילדכם, ואל תנסו להשכיב אותו סתם, ומנגד, חשוב שתהיו מודעים להשכיבו בזמן המתאים לו, רגע לפני שהוא נכנס לעייפות יתר. עייפות יתר גורמת לילדים להיות עצבניים ומקשה עליהם את ההרדמות.
  •  נתקו קשר אוכל -שינה. למדו את הילד שאוכלים כשרעבים מחוץ לחדר, וכשהולכים לישון-  נכנסים למיטה ללא צורך בתלות בבקבוק.
  • למדו את הילד לאהוב את מיטתו.
  • צרו שגרת ערב קבועה, וטקס שינה קבוע. דברים מוכרים מקלים על ילדים לקבל "שליטה" על חייהם,ולדעת למה לצפות, מה שהופך אותם לרגועים ומשתפי פעולה יותר.
  • הקפידו להשכיב את ילדכם במיטתו בלבד, ולתת לו מענה אם הוא צריך אתכם.
  • היו בטוחים בעצמכם, ועקביים.

אם למרות הכל אתם לא מצליחים לגרום לילדכם לישון במיטתו לילות רצופים, אולי כדאי לשקול ברצינות ליווי של יועצת שינה, שתעזור לכם להחזיר לעצמכם את שנות הלילה האבודות.


אז מה זה בעצם יעוץ שינה? 

ישנן שיטות שונות של יעוץ שינה, וחשוב שתחקרו לעומק את היועצת שאתם בוחרים לגבי סוג התהליך שהיא מעבירה. חשוב שהתהליך יהיה מלמד, אך עם זאת יתן מענה לצרכיו ובכיו של ילדכם, שיבנה לו את הביטחון בכם גם כשאתם לא שם לידו בלילה. בעיניי אחד הדברים בחשובים הם לתת מענה, ולא להשאיר את התינוק לבכות במיטה, כדי שלא יווצרו טראומות.

יעוץ שינה טוב הוא תהליך מדורג, המתחשב בצרכי והרגלי הילד, בו מלמדים את הילד לישון לילות רצופים.

אני אישית, עובדת עם שיטת לילה טוב, מכיוון שמצאתי ששיטה זו נותנת את המענה הנכון ביותר לצרכי הילד. אני מלמדת את ההורים לזהות את סימני העייפות של ילדם, וללמדו הרגלי שינה נכונים מחדש.
יחד אנו מלמדים את הילד לאהוב את מיטתו, להרדם בה, ותוך מתן מענה תמידי לבכיו, אנו מלמדים אותו טכניקות להרגעה עצמית, כדי שבקרוב יוכל להרגיע את עצמו מבלי שירגיש צורך לבכות ולקרוא לכם, הוריו.
במקביל, אני מלמדת את ההורים צעד אחר צעד, מה לעשות כדי ללמד את הילד, תוך הקשבה שלי לצרכיהם וקשייהם, והקשבה שלהם לצרכיו וקשייו של ילדם, ולא פחות חשוב, אני מלמדת אותם לסמוך על ילדם שהוא יכול!
בסופו של תהליך, הילד לומד לסמוך על עצמו, לדעת להרגיע את עצמו, לאפשר לעצמו ולאף לאהוב לישון, מה שמביא אותו לישון לילות רצופים.

כל מה שילד צריך, הוא שתאמינו בו שהוא יכול.

לישון לילה שלם זה אפשרי!

שיהיה לילה טוב, רצוף שינה ורגוע.


אור ייני - יועצת שינה - מדריכת הורים - 052-5350096

מוזמנים לבקר בדף שלי בפייסבוק: אור ייני- יועצת שינה

ולהצטרף לקבוצה בפייסבוק: הורים לתינוקות וילדים בגיל הרך


  or.yeyni@gmail.com




1 תגובות
גומלים מטיטולים
14/03/2017 10:25
אור ייני
גמילה

סביב גיל שנתיים מרבית ההורים כבר רוצים לגמול את הילד מטיטולים. 
גם לכם נמאס להחליף טיטולים?
ודאי אתם מתחילים לראות שהילד כבר מתעניין בשרותים, הוא אומר לפני שהוא עושה או תוך כדי, ולפעמים אפילו מבקש ללכת ולשבת על השרותים. יתרה מזו, טיטולים הם עסק יקר, שלא לדבר על זה שבטח כבר התחלתם לקבל הערות ורמזים מהסבתות שהגיע הזמן...

אוף, איזה לחץ! אז לגמול או לא?
פעם, ברוסיה, היו גומלים את הילדים כבר בגיל שנה. אבל הצוות בגן לא נראה מתלהב מהרעיון לגמול את הילד, ונראה לכם שהם מפונקים ולא מתחשק להם להתאמץ ולעבוד קשה. הרי קל יותר להחליף טיטול ולא להתעסק בחרא, תרתי משמע.

ואני שואלת: האמנם?

אז מישהו פעם אמר שכדאי לחכות לפסח כדי לגמול את הילדים מטיטולים.
פעם גם אמרו שצריך לחכות לקיץ, כי אז אפשר לתת לילד להסתובב ערום בלי בגדים, מה שחוסך להורים כביסות. זה היה בעידן בו היו חיתולי בד ולא חד פעמיים.
בנוסף, עד היום יש קולות שונים לגבי מי צריך להחליט על הגמילה - ההורה או הילד?
ואם כבר מחליטים- אז להזכיר לילד ללכת לשרותים או לא?
ואיך להגיב כשבורח לו?
ומה עושים כשהוא לא רוצה ללכת לשרותים, או שהוא מתחיל לעשות דווקא ולהתאפק?
ומה כשהוא מפחד לעשות קקי בשרותים, ועושה שוב ושוב בתחתונים?
או כשהוא לא רוצה לעזוב את המשחק למרות שאתם ממש יכולים לראות שהוא מתאפק?
ולמה כל כך הרבה גמילות של ילדים מסתבכות?

כל כך הרבה שאלות על דבר שאמור, כביכול להיות פשוט. ממש מתסכל!

אבל גמילה לא אמורה להיות קשה, מסובכת או מתסכלת.
אני אתן לכם רמז. אם היא מסתבכת- זה קשור בנו, ההורים. 

נשמע מבאס? טוב, לפחות היתרון הוא שאם נעשה את זה נכון- זה יזרום חלק.
אתם יודעים מה? גמילה ממש לא צריכה להיות מתסכלת או מסובכת. היא דווקא יכולה להיות קלה ונעימה, ואף לתת לילד תחושת עצמאות ומסוגלות.

העברתי המון ילדים גמילה בחיי, כגננת. ראיתי את ההבדלים בין גמילות שהלכו מצויין, לבין גמילות שהסתבכו ונמשכו גם שנים בליווי פסיכולוגים, והתאפקויות, וחוקנים, ומתן פרחי באך וחומרים משחררים, ובעיקר המון תסכול מצד ההורים ודווקא מצד הילד.
ושמעתי שוב ושוב על העובדה שגמילה מקקי היא גמילה נפרדת.

תנו לי לחדש לכם משהו. זה בולשיט! כשהילד בשל- הוא בשל!


אם תעשו את הגמילה כשהילד יהיה בשל, ואם תהיו שם עבורו כדי לסייע לו ולא כדי ללחוץ עליו, ותתאימו את הציפיות שלכם ליכולות שלו ולצרכים הרגשיים שלו- הגמילה תצליח.

חשוב לי להעביר אליכם את הידע הזה, כדי שגם אצלכם ישאר זכרון טוב מגמילה קלה ומוצלחת. 

לכן החלטתי לפתוח סדנת גמילה, כדי לתת לכם, ההורים, את ההזדמנות לקבל כלים להתמודד, לקבל מענה לכל השאלות שלכם, ובעיקר כדי שתוכלו ללמוד איך לעשות את זה נכון ומתי כדאי להתחיל.

ההרשמה לסדנה נפתחת היום.

הסדנה תתקיים באולם נעמ"ת, ברחוב ירושלמי 16, בבלי, תל אביב.
ב- 21/3/17, יום שלישי בשעה 20:00.

ניתן להזמין את הסדנה אליכם לגן הילדים, או להתארגן כקבוצ בבית של אחד הורים.

מוזמנים להתקשר ולהרשם: 052-5350096



1 תגובות
איך מסדרים לתינוק את שנות היום
19/02/2017 09:56
אור ייני
שינה, שנות יום, תינוקות, יעוץ שינה
האם התינוק שלך מנשנש שינה?

תינוקות זקוקים לשינה רצופה של מינימום שעה בכל פעם, כדי לקבל מענה לצרכים הפיזיולוגיים- התפתחותיים שלהם.
ידוע כיום, לשינה איכותית יש תרומה משמעותית להתפתחות הקוגניטיבית והפיזיולוגית התקינה של התינוק, והיא חשובה לא פחות מאוכל מזין.

אז איך יודעים אם התינוק ישן מספיק או שהוא מנשנש שינה ומה עושים עם זה בכלל?

תינוקות בגילאי 0-3 חודשים לרוב ישנים לסרוגין.
החל מגיל 3 חודשים בערך, תינוקך מסוגל לישון שינות מסודרות יותר.
חשוב להקפיד שישן מינימום שעה בכל שינה- או לפחות פעם אחת ביום שישלים שעת שינה שלמה ללא יקיצות.
עד גיל 6 חודשים נצפה שהתינוק ישן שנת בוקר מוקדמת של כ- 30 דקות, שנת בוקר מאוחרת של כשעה- שעה וחצי, שנת צהריים כשעה וחצי- שעתיים, ושנת אחה"צ כחצי שעה. סה"כ תינוק בגילאים אלה ישן כ- 3-4 שעות במהלך היום.

אם תינוקך מנשנש שינה, כלומר ישן בכל פעם קצת, ולא מצליח להשלים שינה רצופה של 60 דקות, תוכלי לסייע לו להסדיר את שעות השינה.

השכיבי אותו לישון כשעה וחצי לאחר שהתעורר משנת הלילה, והעירי אותו לאחר כחצי שעה.
לאחר כשעתיים ערות, השכיבי אותו לישון שנת בוקר. שינה זו אמורה להמשך כשעה- שעה וחצי.
לאחר כשלוש שעות השכיבי לשנת צהריים.
כשעתיים אחרי שתינוקך יתעורר משנת הצהריים- השכיבי לשנת אחה"צ קצרה בת חצי שעה.

לוקח זמן לסדר את השעון הביולוגי של התינוק.
יש לקחת בחשבון שלכל תינוק יש צרכים מעט שונים. בעוד שתינוק אחד יזדקק לשינה כל שעתיים וחצי- תינוק אחר יזדקק לה כל שלוש שעות וחצי. לכן יש להיות קשובים וערניים לסימני העייפות של התינוק.
תינוקות מאותתים על עייפות. הם משפשפים עיניים, מושכים באזניים או משחקים בשיער. לעיתים ישנם תינוקות שהסימן היחיד הוא אדמומיות תחת העיניים או עצבנות וחוסר שקט.
שימי לב לאיתותי התינוק.

מרגישה שאת לא מסתדרת בעצמך?
מוזמנת ליצור קשר לתאום פגישת יעוץ עם אפשרות לליווי.

אור ייני, יעוץ, ליווי והדרכת הורים לתינוקות וילדים.
052-5350096



0 תגובות
הגננת מספרת את כל האמת
08/01/2016 19:26
אור ייני
התעללות, ילדים, פעוטות, מדריכת הורים

דווקא כגננת בעברי, חשוב לי שתדעו מי אשם בהתעללויות בילדים.

אני לא יכולה יותר לשמוע יותר על כל המטפלות, הסייעות והגננות המתעללות. למה? כי אני יודעת עד כמה מסריחה המערכת מבפנים. כי אני יודעת שאפשר שיהיה אחרת! הרי כיועצת מדריכת צוותי גנים, וכמדריכת הורים - אני עצמי עוזרת לחולל שינוי. ברור שזה אפשרי, וחשוב לי לצעוק את זה! 


מה שמדהים אותי, זו העובדה, שכל פעם זה מפתיע אותי מחדש, תופס אותי לא מוכנה (ואני כבר אמורה להיות מחושלת), ואני שואלת את עצמי איך לעזאזל אני עדיין מופתעת, למרות כל מה שעברתי כגננת? הרי במו עיני ראיתי, כבר מהשנה הראשונה שלי בעבודה, מתעללות למיניהן. לא רק שעבדתי עם לא מעט מהן, אלא שגם הבן שלי בעצמו חווה טיקים והרטבות לילה "תודות" לגננת שלו. אז אמנם אני לא ניתקלתי בכאלה שהיכו ילד או דרכו עליו, ואולי זה היה מכיוון שהן ידעו שאני תמיד משגיחה עם עין בוחנת ומפקחת, אבל בהחלט הייתי צריכה לעצור לא מעט מילים והתנהגויות של סייעות, ולנסות להדריך אותן אחרת. לא תמיד זה היה בשליטתי. היה אפילו גן אחד שעזבתי לפני תום השנה, כי לא קיבלתי גיבוי מההנהלה, ששיתפה פעולה עם הצוות הסורר, ולא יכולתי לסבול יותר את ההתייחסות לילדים שם. באותו מקרה אני עצמי ידעתי את ההורים והמשכתי הלאה. זה כבר היה בידיים שלהם. לא היה לי אז כח. הייתי גננת צעירה וחדשה.


החלק העצוב הוא שמרבית הנשים שעובדות עם ילדים דווקא אוהבות ילדים,הייתם מאמינים? כן, הן אוהבות אותם, אבל כשהם לא מקשיבים להן, או כשהיום הופך להיות קשה מדי, או שהדברים לא הולכים בדיוק כפי שהיו רוצות בגלל הדרישות הלא הגיוניות של מנהל/ת הגן, או בגלל העייפות בשעות הצהריים, שמובילה לחוסר סבלנות, או בגלל הרעש והבכי של הילדים, שמוציא מאיזון את אלה שיש להן בעיות של ויסות חושי, או אפילו בגלל תסכולים שהן מביאות מהבית בלי קשר, ואפילו סתם בגלל שילדים הם ילדים,והם, מה לעשות, בודקים גבולות ללא הרף- הן פשוט מתוסכלות כל כך עד שהן מוציאות את זה על הילדים ברגע של טרפת. הן מדברות אליהם במילים מזעזעות, כפי שדיברו אליהן עצמן בילדותן. זה לא כי הן רוצות או שהן תכננו את זה מראש- אלא כי לא לימדו אותן אחרת.


מה שמדהים אותי, זו העובדה שבכל פעם שאני רוצה לכתוב על זה- איכשהו זה נשמע לי כאילו אני מצדיקה אותן או חלילה מגנה עליהן. אז זהו שלא. אני מגנה אותן! אני אמנם מודעת ל"מאיפה זה בא", אבל אני בעיקר כועסת. אני כועסת עליהן, שלא הלכו ללמוד או לקבל הדרכה, ואני כועסת על בעלי הגנים שלא נותנים הדרכה לצוותים כחלק מהדרישות להעסקה, ואני בעיקר כועסת על המערכת, כי איכשהו נראה שהחלשים בחברה הם תמיד בסדר עדיפויות אחרון. כלומר מי שחזק פה שורד, ומי שלא חזק- שיסתדר. אני כועסת על המערכת שמשאירה אנשים כאלה בתוכה, ותאמינו לי שהם יודעים עליהם. הם פשוט מעלימים עין כי אין מי שיחליף אותם, או כי זה יותר קל, וגם כמובן שיש כאלה שיש להם קביעות מאיזה שהוא גוף, והתרוץ הזה של "הם מוגנים" במקום שהילדים יהיו אלה שמגנים עליהם. 


ואני כועסת על המערכת שהיא מביאה אנשים מסוג מסויים מאוד (ואני יודעת שיהיו עכשיו כאלה שיכעסו עלי שכתבתי את זה), רק כי הם יהיו מוכנים להתפשר ויקחו פחות כסף בגלל שהם חסרי כישורים אחרים או תארים (ואני מסייגת, כי יש כאלה מקסימות,שלא מגיע להן לקבל כאלו סכומים מעליבים, בהם הן לא יכולות לקנות אוכל לילדים שלהן בעצמן), אבל הכי גרוע אולי זו העובדה, שהם לא נותנים הדרכה מתאימה. הם פשוט לא משקיעים בצוותים. אם כבר הם בוחרים להביא אנשי צוות כל כך לא מתאימים, ולא עושים להן שום מבחן התאמה אמיתי – אז מן הראוי היה שלפחות יתנו להם הדרכה, ויקנו להם כלים כיצד להתמודד בסיטואציות לא פשוטות מול הילדים, ומול שאר הצוות, כי וואלה, לעבוד עם ילדים זה כל כך מעייף ולא פשוט. מי כמוכם, ההורים, יודעים עד כמה קשה להעביר יום בבית עם הילדים בלי להשתגע. והם שולחים אותן להתמודד, לא מלמדים אותן איך, אבל אז הם מצפים שהכל יהיה טוב, אז ממקור ראשון אני משתפת אתכם, שבעיני אתם צודקים, ועליכם להלחם בתופעה הזו בחרוף נפש. אל תתנו לממשלה לטמון את הראש בחול. אל תאפשרו להם לעבור לסדר היום.

צעקו את צעקת הילדים, כי הם לא יכולים עדיין לצעוק בשביל עצמם! 


5 תגובות
גננת בצל הסכנה
15/10/2015 13:03
אור ייני
גן ילדים, יועצת שינה, מדריכת הורים


 

אנחנו חיים במציאות הזויה, שכל פעם תוקפת מכיוון אחר, ואולי צריך ללמוד לחיות איתה, אבל כשאת גננת - זה מרגיש על גבול הבלתי אפשרי.


להיות גננת במדינת ישראל זה להיות אחראית על שלומם וביטחונם של ילדים של אחרים גם אם לפעמים זה בא על חשבון הילדים שלך עצמך. אי אפשר באמת להסביר את החוויה שעוברת גננת. זו תחושה פנימית, סוג של מתח שרירים תמידי, מתח נפשי תמידי, דריכות. דריכות שתעזור להפעיל את כל המנגנונים והמערכות באלפית השניה בעת הצורך. זה המתח שבאחריות הבלתי אפשרית,שבחווייה הפנימית היא גדולה יותר מהאחריות על הילדים שלי עצמי, כי אם יקרה משהו לילדים שלי אני אצטרך לחיות עם עצמי, אבל אם יקרה לילדים של אחרים שהיו תחת חסותי-אני לא אוכל לחיות עם עצמי בגלל הכאב שנגרם הן לילד והן להורים, וכמובן לי עצמי.זר לא יבין זאת. אני לא מכירה כמעט אף מקצוע אחר בו תחושת האחריות כה גדולה.


הבוקר עברתי בכמה גני ילדים, על מנת לחלק פליירים לקבוצת ההורים שאני פותחת, וכך יצא, שנכנסתי לשוחח עם הגננות שיחת חולין, שבמקום שתסתכם בהסברים על איך הקבוצה תורמת להורים להתמודד,ניתבה את עצמה באופן טבעי לשיחה על הפחד שבלהיות גננת בתוך המצב הביטחוני, ובכלל על הפחד שיקרה משהו לילדים. תוך שיחה עם אחת הגננות, הרגשתי שאני מתנתקת מההווה שלי, מהיותי כיום מדריכת הורים, יועצת שינה, וחוזרת אחורה בזמן לימים בהם אני הייתי הגננת ובעלת הגן, אשר אחראית לשלומם של הילדים. זה לא היה כל כך מזמן, אבל כמו אחרי לידה- יש נטיה לשכוח את התחושה ככל שהזמן חולף. אבל משהו בעמידה בתוך גן עם עשרות זאטוטים שרצים לידי, דוחפים, חוטפים, נושכים, מושכים בשיער, ותוספת שלסיפור על שער שרק אתמול התקלקל, ועל ילדים שמצאו את עצמם יוצאים לבד החוצה החזיר אותי לשם בעוצמה אדירה.


האחריות מתחילה בדברים הקטנים, כמו לשמור שלא יפלו, שלא ינשכו, שלא יצאו דרך השער, כי מי מההורים שכח אותו פתוח, שלא ידחפו את הראש לתוך האסלה, ודברים כביכול פשוטים אחרים, וזה ממשיך בעיתות חרום כמו עכשיו (ושאף אחד לא יבלבל לי את המח ויגיד שזו לא עת חרום),  או כמו מלחמת צוק איתן, בה הגננת צריכה לרוץ לתוך ממ"ד (אם בכלל קיים במבנה), לדאוג שכל הילדים אכן נכנסו אליו, לתפוס לפעמים ילד מתחת לבתי השחי בכל אחת משמונה הידיים, שאמורות להיות לגננת כחלק מהצרכים בעבודה במערכת החינוך בישראל. אם אין לגננת מספיק זרועות כניראה שהיא תהיה בבעיה, וכדאי שתתפלל שהסייעת שלה תפתיע ותגלה שהיא עצמה פיתחה כישורים שלתמנון. ואז, אחרי שוידאה שכל אחד מהילדים אכן נכנס לממ"ד ע"י רשימת השמות שמופיעה לה וירטואלית בראש- היא צריכה לסגור את דלת הממ"ד בעדינות תוך שאת שמה לב שאף אחד מהפעוטות לא דוחף בדיוק את היד בחריץ הדלת כשהוא נצמד אליה או רוצה לחזור לצאת אל החצר, כי הוא לא מבין למה בדיוק שלפו אותו משם, וכמובן כמובן שהגננת צריכה להשאר רגועה ולשמור על קור רוח, על מנת שהילדים ישארו רגועים בעצמם. לפעמים גם הסייעת נכנסת לחרדה, וצריך לנסות לעזור גם לה להרגע. ומה איתך, הגננת?מי תומך בך? מי מכיל את החרדות שלך?

עכשיו, אם הגננת היא אדם קצת חרדתי מטבעה- איך היא אמורה להפוך את עורה, ולהיות פתאום רגועה? בעיה! הרי אם כולנו היינו פועלים לפי הגיון- היה לנו שקט ורוגע בחיים.

ויש גם את הילדים הפרטיים, הביולוגיים, אלה שנולדו לגננת, יצאו ממנה.


כשהייתי בעיתות חרום בגן, ידעתי שהילדים שלי נמצאים אי שם תחת חסותו של איש חינוך אחר, והלב שלי היה חצוי. חלק עם ילדי הגן, וחלק שם, עם הילדים שלי שאולי מפחדים וזקוקים לחיבוק שלאמא. ורציתי לפצל את עצמי. כמה רגשי אשם היו לי אם משהו היה קורה לילד שלי בזמן ששמרתי,שלא יאונה דבר לילדים של אחרים. גם בשגרה רגילה היה לי קשה לחיות עם סיטואציות בהן ילד שלי נפגע ולא יכולתי לצאת אליו, כי לא היו מספיק אנשי צוות שישארו במקומי עם ילדי הגן, אז לעזוב כשיש סכנה ממשית שמרחפת? לפעמים זו סיטואציה לא פחות מהזוי הובלתי אפשרית.


הפחד מגודל האחריות הוא זה שהחזיר אותי אחורה בזמן היום.

כשיצאתי ראיתי אדם מסתובב ליד גני הילדים הלוך ושוב וננעצתי במקומי. הסתכלתי עליו כדי לזהות אם זו רק הפאניקה ששולטת בי, שכן הוא היה נראה ישראלי יהודי, אבל נזכרתי שגם פדופילים מסתובבים שם לעיתים ולא רק מחבלים. וחשבתי לעצמי- מה הייתי עושה עכשיו אם הייתי באמת חושבת שמדובר באיש מסוכן לילדים? ומה הייתי עושה אם הייתי בתוך הגן כגננת? הרי אם מישהו יחליט לתקוף- לכי תצליחי להכניס את כל ילדי הגן מהחצר תוך שניות.


ברור היה לי שהילדים קודמים לכל. אם נדמה היה לי שלילדים אורבת סכנה הייתי מקבלת כניראה החלטה מאוד ספונטנית ואינטואיטיבית מבלי להרהר בה ממש. הייתי עושה הכל כדי לעצור אותו. הסרט על האיך כבר רץ לי בראש. מה שבטוח- גם היום, אחרי 15 שנים בהן הייתי גננת, ולאחר שנפרדתי מהמקצוע, כשאחת הסיבות היתה הקושי לחיות עם הפחד שיקרה משהו רע לילד-עדיין הייתי מקריבה את עצמי בנסיון להגן על הקטנטנים גם אם הם לא הילדים הביולוגיים שלי, וגם אם לא הייתי מכירה אותם.


אולי זו רק אני, אבל בעיני גננת זה בלב ובנשמה. גננת תמיד תשאר גננת, ועבורי ילדים הם הגבול האדום. בהם אני לא מסוגלת להבין איך מישהו ירצה לפגוע במתכוון, וודאי שלא מסוגלת לאפשר לזה לקרות.


ולגבי הגננת של הילד שלכם- אל תשכחו להביע את הערכתכם, כי מה שהן עושות כל כך לא ברור מאליו.

מקווה שנזכה במהרה לימים הגיוניים, שקטים ובטוחים יותר.


רוצים להכיר אותי יותר?

הכנסו לאתר שלי.


אור ייני, 

יועצת משפחתית, מדריכת הורים ויועצת שינה.

052-5350096

www.oryeyni.com

 

 

2 תגובות
אבא תקף את הבן שלי!
25/06/2015 15:58
אור ייני
אלימות, הגיל הרך, הדרכת הורים, אור ייני
זהו סיפור אמיתי שהתרחש לפני כחודש בנמל תל אביב, כאשר הורה לילד תקף את בני.
בני בן ה- 14 ניגש אל שני אחיו הקטנים, ששיחקו בסוג של פינת משחקים פתוחה של ארומה. המקום אינו מוגדר כמשחקיה, אלא זוהי פינה ובה מספר מדפים עם משחקים מרופטים וכדורי ספוג. הוא ניגש מכיוון שביקשתי ממנו לבדוק לשלומם. הוא לקח כדור ספוג שהיה במקום, וזרק אותו לכיוון אחיו (בצחוק כמובן), ושניהם צחקו, אלא שאחיו זריז, ובהטעיה מושלמת הצליח להתחמק. ילד אחר, כבן 8, בדיוק הגיח מאחוריו וכדור הספוג פגע בו. אני מדגישה- זה היה כדור ספוג ולא משהו מכאיב.

אחרי כ- 3 דקות חזר בני והתיישב לידינו, ואחריו הגיע אדם מבוגר, אשר אמר לנו במילים אלה: "אתם ההורים של הילד החמוד הזה"? 
"כן" אמרנו בחיוך.
"אז כדאי שתקשרו אותו ברצועה, כי הוא לא יודע לשלוט בעצמו והרביץ לבן שלי בן ה- 8".

כמובן שמכאן הדברים יכלו להתגלגל לכל מיני כיוונים, כי איזה הורה יסכים שידברו אל בנו בצורה מעליבה כל כך? אך אנחנו (אולי כי אני מדריכת הורים ומכירה מקרוב את הקושי ואת הצורך של הורים לגונן) בחרנו שלא להכנס לדין ודברים, כי הבנו שהאיש היה במצוקה אם בחר לדבר כך.
מצד אחד דרשנו מבננו לדעת אם אכן פגע בילד, ומה בדיוק עשה, ומנגד, התנצלנו על שילדו נפגע, ומכיוון שהמשיך לעמוד ונעץ בבני מבט זועם- ביקשנו אותו לעזוב.

אלא שלאחר שהלך הסתבר לנו שלא רק אלינו דיבר כך, אלא שבני חזר במהרה מכיוון שאותו אבא ראה את הסיטואציה כשהוא יושב בחוץ, נכנס, צעק על בני וקילל אותו.
כאשר ביררתי עם בני מה בדיוק התרחש שם, ומדוע אותו אבא כל כך כועס- בני התעקש שוב ושוב שלא ממש קרה שום דבר, שלא נגרם נזק לילד, ושכלל לא השתולל, אלא זרק כדור ספוג רך ברגע של צחוק עם אחיו, ובדיוק הילד הגיח מאחור, אלא שאותו אב פרש מרחוק את הסיטואציה לא נכון, אבל אני הרגשתי בכל זאת צורך לשאול את הילד לשלומו.

כאשר נכנסתי למשחקיה כדי לברר מה קרה, להתנצל בפני הילד הקטן, ולשמוע גם משני ילדיי האחרים אשר נשארו שם, ניגש אלי אותו ילד בן  8, והתנצל. כן, הוא התנצל בשמו ובשם אביו. 
היה לו מבט מבוייש, והוא השפיל את עיניו כאשר אמר לי: "אני יודע שהבן שלך לא עשה את זה בכוונה. אני לא יודע למה אבא שלי קילל אותו. לא קרה לי כלום. באמת, זה אפילו לא כאב. זה היה כדור ספוג. אני מצטער. אבא שלי מתנהג ככה כשהוא עצבני".
באותו רגע לא ידעתי את מי אני רוצה לחבק יותר- את הבן שלי שהרגע נתקל באדם שהיה יכול לפגוע בו אף יותר (ולא חסרים מקרים של פגיעות אלימות פיזית ברגע של זעם), או את הבן שלו שצריך לסבול מאבא שלא שולט בעצמו, ומבייש אותו.

15 שנים עבדתי עם ילדים, ואני מכירה את התחושה שהורה מרגיש אבוד, כי הוא לא מצליח לגונן על הילד שלו. זו תחושה נוראית, וקשה מאוד להתמודד איתה. אם מישהו אכן תוקף ילד- הוא צריך לתת את הדין, ואני הראשונה שאעניש את ילדי אם יפגע בילד אחר. הגבולות שלי כל כך ברורים וחד משמעיים, שאף אחד מילדיי לא היה מעולם אלים. הם שלושתם ילדים רגישים מאוד לאחרים, ואם פגעו בשוגג- הם מיד יתנצלו ויטפלו בילד הנפגע.
אך בכל שנותיי אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה נתקלתי בילד בן 8 שהרגיש צורך להתנצל בשם אביו. 
לא יכולתי שלא לחשוב לעצמי- איזה ילד רגיש. אילו תובנות מדהימות היו לו. הצטערתי על כך שבגילו המופלג הוא כבר צריך להבין כל כך את חוסר השליטה של אביו ולהרגיש צורך להתנצל. 

אז מה הפואנטה בעצם?
כולנו הורים, וכולנו מרגישים צורך לגונן על ילדנו. כן, גם אני. 
לפעמים צריך לעצור ולברר רגע את העובדות לפני שמאשימים, וודאי שלפני ש"נכנסים"במישהו.
חשוב לשמש דוגמא לילדינו. (הרי לפני רגע כעסת שנהגו אולי באלימות בילדך הצעיר יותר, אז למה אתה נוהג באלימות כלפי ילד שהוא רבע מגילך וגובהך?)
זיכרו שהילדים שלכם רואים הכל, ולא תמיד מרוצים ממה שהם רואים בנו. לפעמים אנחנו אפילו עלולים לבייש אותם. אבל הכי גרוע אולי זו העובדה שהם סופגים, וגם הילד הכי נחמד ועדין עלול להפוך לעצבני, ולא לדעת לשלוט בעצמו אם זו הדוגמא שהוא מקבל.
בידקו את עצמכם תמיד- האם נהגתם בסדר? האם פרשתם נכון את המצב? האם תגובתכם הגיעה ממקום שקול?
 הסיקו מסקנות, ואם אתם חושבים שטעיתם- הזכירו זאת לעצמכם בפעם הבאה שתיתקלו בסיטואציה דומה. אף פעם לא מאוחר ללמוד מטעויות.
ועוד משהו- אני נוהגת להתנצל אם טעיתי ופגעתי במישהו. ואתם?!

אור ייני,
יועצת משפחתית, מדריכת הורים ושינה.
052-5350096




0 תגובות
האם אנחנו צריכים להתנהג אל ילדינו כחברים?
21/06/2015 22:10
אור ייני
הדרכת הורים, הגיל הרך, גיל ההתבגרות
"אני חברה של הילדים שלי". אמרה לי אמא. "אבל אני לא כל כך בטוחה אם זה בסדר".

האם זה בסדר שהורים יתנהגו אל ילדיהם כחברים?
הרבה הורים רוצים להיות ביחסים טובים עם הילדים שלהם- שיהיה להם כיף לבלות יחד, שהיחסים יהיו קרובים, חמים ופתוחים, שהילדים ירצו בחברתם.
הורים רוצים להרגיש שהם משמעותיים לילדיהם, ומכיוון שהם אוהבים אותם עד אין קץ- קיימת שאיפה שהדבר יהיה הדדי.
הגבול בין להיות קרוב ולהיות חבר דק מאוד- מה שגורם להרבה הורים להתבלבל, ולגבולות להטשטש.
ברגע שהגבולות מטושטשים ולא ברורים מתחילה הבעיה.

ילד מצפה מחבר להשתולל איתו, להבין את עולמו, לקחת בו חלק תמיד, לא לשפוט אותו, לא לחנך אותו, לא להגיד לו כיצד להתנהג, ומה לעשות מתי. אז אם אתה משדר לילדך שאתה חבר שלו- ילדך לא יסכים שתהיה משהו אחר. אתה לא תוכל להציב לו גבולות ולצפות שגם יקשיב לך, לא תוכל לדרוש ממנו להכין שיעורים, כי חבר לא אומר לחבר מה לעשות, אתה לא תוכל לנזוף בו או להעניש אותו, שכן חברים לא עושים זאת.

אם אתה חבר- אתה אמור להתנהג כחבר בכל המובנים. אז מה הפלא, שכאשר הורה מנסה להציב לילד שלו פתאום גבול- הילד לא מקבל אותו?

לחילופין, אפשר להיות פשוט הורה.
להתנהג אל ילד שלך בכבוד, בעדינות, להקשיב לו, לשבת איתו, לשחק יחד, ולעשות כיף, ליצור תחביבים ונושאי עניין משותפים, ולפתח קשר קרוב ואוהב, אשר ישרה ביטחון על הילד שלך. זה יגרום לו לחזק את הקשר אליך ואת מידת האהבה. יחד עם זאת, הוא ירגיש שיש לו על מי לסמוך, שכן מי שחזק מספיק להציב גבולות ולשמור עליהם- חזק מספיק לשמור גם עליו.

חשוב לשמור על הגבול ולהשאר ההורה, כדי שתוכל לעצור את ילדך אם הוא עומד לפגוע בעצמו או באחרים, וכדי שתוכל להראות לו מה נכון ומה לא נכון, מה טוב ומה לא טוב, מה מקובל ומה לא.
זה לא אומר שלא תוכל לשחק איתו ולכייף איתו.
הדבר הכי מקסים, הוא שדווקא כשהורה הופך את עצמו לחבר - הילד מפסיק להעריך אותו, אבל כשהורה מייצב את עצמו כהורה, כשומר החוק והסדר בבית, כמציב הגבולות, ועדיין מוצא את הדרך לבלות עם ילדו בנעימים- הילד רק מעריך ואוהב אותו יותר.


אור ייני, B.ed
יועצת משפחתית,
מדריכת הורים ושינה.

052-5350096




2 תגובות
הילדה שלי חולה ואני מתמוטטת
21/06/2015 21:37
אור ייני
היא רק בת 7, וכבר עברנו מחלה או שתיים. ובכל זאת, למרות שיש לי שלושה ילדים, והייתי גננת במשך 15 שנים, ואני כבר רוויית נסיון (בכל זאת הגדול כבר בן 14), איכשהו נראה לי, שכשמדובר בילד שלי והוא חולה- אני לעולם ועד לא אצליח להיות חזקה.

אז היא היתה ערה כל הלילה עם כאבים חזקים בבטן והקיאה בלי סוף, ובכתה ובכתה, ולמזלי, אני אומרת לעצמי, שהיא יודעת להסביר מה כואב לה. 

זהו, שאני יושבת עם הילדה שלי בלילה, ואני 100% איתה באופן פיזי, ובראש אני 80% איתה, 10% עם המסכנות שלי, כי אני גמורה מעייפות, ומתפללת שתרגיש טוב ותחזור לישון, ויש עוד 10% שאוטומטית חושבים על ההורים האחרים, על ההורים שיש להם תינוק שסובל ולא יודע להסביר מה לא בסדר. וזה קשה. ממש כל כך קשה, כי להסתכל על התינוק שלך ולא לדעת איך לעזור לו... הלב נקרע לרסיסים. 
ובסיטואציות כאלה אנחנו מוכנים לעשות בשבילם הכל- העיקר להרגיש שעשינו מה שיכולנו. שנתנו את כל כולנו, כי הילד חולה, וצריך לקבל 100% התייחסות ופינוק.

חשבתי לעצמי, שהבת שלי בת 7.5, ואם ארשה לי לישון לצידי לילה אחד כשהיא לא מרגישה טוב- היא תדע שזה רק כי היא לא במיטבה, ושזה יסתיים ברגע שתחזור לעצמה. ובכל זאת לא מיהרתי לעשות זאת. החזרתי אותה למיטה אחרי כל סשן של הקאות, והגעתי אליה מיד כשהרגישה שוב לא טוב.

אבל ילדים קטנים שעדיין לא חגגו אפילו 3 לא יכולים להבין שלוקחים אותם למיטת ההורים רק כי הם חולים, וזהו, שאחרי המחלה התענוג יסתיים. אז כשמסתיימת המחלה הם רוצים עוד. למה אתמול כן והיום לא? מה נשתנה?

או ... אם אבא ואמא, בעת מחלה יושבים ליד הגוזל כל הלילה- נכון שהם יודעים שזה מתוך דאגה, ובגלל שהוא חולה, אבל זה מוצא חן בעיניו, ואין לו שום סיבה להבין שהם יושבים לידו רק בגלל שהוא חולה. אז אחרי המחלה-  למה שלא ירצה שזה ימשך, ושישבו לידו בחדר כל לילה? 

ילדים נוטים להתפס להרגלים חדשים ולא תמיד משמחים, בדיוק במקומות שתופסים אותנו, ההורים, חלשים מולם, כמו למשל במחלות.

סתם נקודה למחשבה...

אור ייני, יועצת משפחתית, מדריכת הורים ושינה.
0 תגובות
מכירים יולדת? החלטתי להתנדב למען יולדות.
31/05/2015 22:03
אור ייני
תינוקות, אור ייני, לידה, דכאון אחרי לידה

מזה תקופה שאני מרגישה צורך לעשות משהו טוב למען הורים טריים, ובפרט עבור היולדות.
גודלתי על ערכים של סיוע ותרומה, ולכן מאז ומתמיד אני סוחבת איתי צורך להתנדב. 
בימים אלה גמלה ההחלטה בליבי להתנדב למען אמהות/ הורים טריים לתינוק ראשון, שמגיעים הביתה וקשה להם, חדש להם, והם לא לגמרי יודעים מה לעשות עם החמוד הקטן שרק נולד.
מה גרם לי להחליט להתנדב דווקא למענם?

לפני 14 שנים, ילדתי את הבן הראשון שלי. היתה לי לידה ארוכה, קשה, טראומתית, ורחוקה מלהיות מה שדמיינתי. כשהגעתי הביתה הרגשתי שאני מתמוטטת. מתמוטטת מעייפות, מרב פחד, לא בטוחה איך לטפל ביצור הקטן הזה שתלוי בי. כל החלפת טיטול או אמבטיה הכניסה אותי לדאגות.
אני זוכרת את האושר שהציף אותי יחד עם תחושת תסכול, בלבול וחרדה.
הכל היה אמור להיות כמו באגדות, אבל זה לא היה. מה שכן היה זה דכדוך אחרי לידה, אלא שלא ידעתי שאני סובלת ממנו.
כאב לי, היה לי קשה, כל הדברים הקטנים כמו לקלח, להניק, ללמד לישון על הגב, והכל עם תפרים מכאן ועד מעבר לים. אני הייתי אמיצה ולא פחדתי להתנסות, אבל הכל היה לי חדש, ולא לגמרי ברור, וזאת למרות שהיתה לי עזרה צמודה מאמי הנפלאה. אז אני רק יכולה לתאר לעצמי כמה קשה למי שאין לה את העזרה הזו.
ומהמקום הזה, מהמקום של ההזדהות עם האמהות הטריות, מהמקום של כל הידע שצברתי כאמא לשלושה וכמי ששימשה גננת ובעלת גן פרטי לתינוקות וילדים במשך 16 שנים, כמי שמשמשת מדריכת הורים ויועצת שינה - מהמקום הזה אני מרגישה שיש לי הרבה מה לתרום, ושאני מאוד רוצה לעשות זאת.

אז אם אתם מכירים מישהי שצפויה ללדת ותזדקק, או מישהי שילדה בתקופה המאוד אחרונה את תינוקה הראשון, וזקוקה ליד מכוונת וגם לקצת תשומת לב- אני מפנה לי בוקר בשבוע בדיוק בשבילה.

אתם מוזמנים להפנות. אני מעדיפה שישלחו לי הודעות במייל או בסלולרי, כך שאוכל לחזור אליהן בזמני הפנוי.
אשמח אם תעשו שיתוף. אולי לכם אין חברה כזו, אבל אולי יש לכם חבר שדווקא מכיר מישהי שצריכה אותי.
אני לא מנדבת את עצמי רק למעוטי יכולת, אלא באמת לכל אמא טריה ומבולבלת שזקוקה. 
ובכל זאת דבר קטן אחד - בבקשה תפנו אלי הורים רק מאזור המרכז. להגיע לאזורים רחוקים יותר כבר יהיה לי קשה.

052-5350096


באהבה,
אור ייני, 
כי לפתוח את מסע ההורות עם חוויות חיוביות זה בסיס מצויין להמשך מצויין :-)






מדריכת הורים ויועצת שינה.
מתמחה ביצירת תקשורת חיובית ושיתוף פעולה בין הורים לילדים.
מחזירה את הקשר החם למשפחה, ואת ההנאה עם הילדים.
יעוץ וכלים להתמודדות עם התפרצויות זעם, בכי ותסכול, חוסר הקשבה והצבת גבולות.
0 תגובות
רגעי חרדה במיון ילדים
07/05/2015 14:20
אור ייני
הדרכת הורים, יעוץ שינה, הורות
ישבתי הבוקר במיון ילדים בבית חולים דנה.
לפני בתור עמדה אשה צרפתיה, שהגיעה עם מתורגמן. היא היתה נסערת, ועיניה היו אדומות מבכי.
בעגלה שכב תינוק חמוד בן כ- 6 חודשים.
לא יכולתי שלא להתמלא דמעות כאב והזדהות. הרי החרדה על ילדנו מגיעה בכל השפות.
אני לא יודעת מה קרה לתינוק שלה, אבל אני יודעת שזה חיבר אותי אוטומטית לרגעים הכי אינטימיים שלי, והכי מלאי חרדה.
אני חושבת שברגעים האלה, ברגעים שאנחנו חסרי אונים ולא יודעים איך לעזור לקטנים שלנו- הכל נצבע באפור כהה. ברגעים הללו אנחנו חסרי אונים, וחסרי ישע לא פחות מהם. ברגעים האלה אם אנחנו לא מחזיקים את עצמנו בשבלם- אנחנו מתרסקים.
לפעמים נדמה לי שכאשר לילדים שלנו כואב משהו- לנו זה באמת כואב יותר. להם כואב פיזית, אבל לנו כואב נפשית, וזה לא פחות חזק.

בחדר המיון היו עוד מספר הורים וילדים. ביניהם היה ילד בן 9 על כסא גלגלים, שעיניו ועיני אמו אדומות מבכי. נראה היה שהוא סובל, ואמו יחד איתו. היו שם זוג הורים וסבתא ליד מיטת ילד מונשם. הם התרוצצו בדאגה, וניכר עליהם שקשה להם מאוד.

 להיות במיון ילדים זה לראות את ההורים במקום הכי רגיש ופגיע שלהם, הכי מפחד והכי חרד ואינטימי. לפעמים הדמעות שלהם גורמות לי להרגיש כאילו אני נכנסת להם אל מתחת לעור.

אותי זה מחזיר אחורה לחווית ההורות לילד הראשון. 
כמה חוסר ביטחון היה לי שם. כמה הכל הפחיד אותי. כמה לא ידעתי- הרבה יותר ממה שכן. אני כבר לא יודעת אם בכיתי כי ההורמונים שיחקו תפקיד, או שזה היה בגלל החרדה שמשהו נורא יקרה לו. הכל היה גדול עלי, גדול מדי. יותר מדי מחלות, יותר מדי בכיות, ופחות מדי נסיון, ידע וכלים להתמודדות.

ואני רואה את ההורים בחדר המיון, וליבי יוצא אליהם. אני כל כך מבינה אותם, כל כך הייתי רוצה לעזור ולהקל עליהם. 
ככל שהילדים גדלו, יחד עם כל הנסיון המקצועי והאישי שרכשתי, למדתי להיות פחות חרדה, אבל כשאני מגיעה איתם לבית חולים הכל חוזר. החרדות, הדמעות, הלב המכווץ.

כל חוויה כזו מחברת אותי אל עצמי, וזו סוג של תזכורת, כאילו אני לומדת על עצמי כל פעם מחדש עד כמה אני רגישה לקושי של אנשים, וכמה קל לי להבין את המצוקה שלהם ולהתחבר אליהם דווקא ברגעים הכי אינטימיים. הדבר הכי טבעי עבורי הוא לתת כתף לבכי, יד אחת לליטוף, ויד שניה כדי ללוות אל מקום בטוח. במיון ילדים אני יכולה להתרגש ולחשוש איתם, אך אין לי דרך לעזור להם.

אני מרגישה אותו הדבר כשאמא מתקשרת אלי בוכה, כי קשה לה. בין אם קשה לה בבית מול הילד שלה, ובין אם הקושי שלה הוא דווקא מול עצמה כאם. 
לפעמים אני מרגישה שאני מחבקת את ההורים תוך כדי שאני מראה להם את הדרך ונותנת להם כלים להתמודד.
לפעמים אני נזכרת להודות על שיש לי שליחות בחיים.
לפעמים אני מרגישה התעלות נפש, אם הצלחתי לעזור להורה.

זה הביא אותי להזכר היום שוב, בסיבה בגינה בחרתי את המקצוע שלי - עזרה להורים.

שלכם,

יועצת, מלווה ומדריכת הורים - 052-5350096

מוזמנים להרשם לבלוג שלי או לעקוב בפייסבוק.


0 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 הבא »