עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

שמי אור ייני. אני אמא לשלושה ילדים מקסימים : שליו בן 16, לירן בן 13 וקשת בת 10.

אני יועצת להורים (בשפה ברורה יותר- אני מדריכת הורים ויועצת שינה), וכותבת טור קבוע במאקו, העוסק בהורות, חינוך, ובעיקר ביקורות על מערכת החינוך.

הילדים שלי, כמו הילדים של כולם, מציבים בפני אתגרים. תודות להם אני לומדת מדי יום ביומו עוד על העבודה החשובה בחיינו- ההורות!

אני בעלת תואר בחינוך לגיל הרך (B.ed), תעודת הוראה, והמון שנות נסיון כגננת.
בעבודתי למדתי להכיר את עולמם הפנימי של הילדים, ואת יחסיהם העדינים, ובו בזמן מורכבים עם הוריהם.

במהלך 15 שנות היותי גננת עבדתי במשרד החינוך 5 שנים, אז החלטתי להגשים חלום ופתחתי את "גן ילדי האור", גן פרטי בת"א, בו גידלתי בהמון חום ואהבה דור חדש של גוזלים במשך 9 שנים. בגן שלי יכולתי להביא לידי ביטוי את האני מאמין שלי: לכבד את הילד , לדבר אליו בגובה העיניים, להפוך אותו שותף, תוך הענקת תחושת בית, ביטחון ויציבות.

כיום, אחרי שנים שאני עוסקת רק ביעוץ והדרכה, ליווי ותמיכה בהורים,
אני מרגישה שלמה, תודות ליכולת שלי להביא את הידע שלי על גווניו הרבים תחת מגוון הכובעים, ובכך לראות בהתנהגות הילד לא רק התנהגות, אלא גם תגובה לקשייו האישיים בתוך עצמו, ובתוך המערכת המשפחתית, מה שמסייע לי להתאים את היעוץ וההדרכה להורים, ולהגיע לשיפור ותוצאות.

הייתי רוצה ליצור עולם טוב יותר עבור הילדים, ואתם ודאי כבר יודעים, שכאשר הילד מאושר- גם ההורה מאושר ולהיפך.

לכל ילד יש צרכים פיזיולוגיים, קוגניטיביים, ורגשיים שונים, מכיוון וכל ילד הוא יחיד ומיוחד. עולם ומלואו.

כאשר אני מלווה הורים, אני לומדת להכיר את הילד ואת צרכיו היחודיים, ומסייעת להוריו להבין מה הילד הספציפי שלהם צריך מהם.
כאשר הורה מעניק לילדו את את המענה ואת תשומת הלב התואמות את צרכיו- הילד יהיה מסופק רגשית, וירגיש אהוב, רצוי, מועצם, וגידל להיות ילד בעל ביטחון בהוריו.

בעיני, עבודתנו כהורים קשה ומאתגרת, אך אני מאמינה בהורים, שיש בהם את היכולת ליצור עולם טוב עבור ילדם למרות הקשיים הכרוכים בגידולו. כל מה שהם צריכים הם אמונה, רצון והתמדה, ולעיתים הדרכה וכלים יכולים לעזור להם להיות בטוחים בעצמם.

אתם מוזמנים להעלות שאלות ונושאים חינוכיים והתנהגותיים בקוצת הפייסבוק שלי, ואשמח לענות ולעזור www.facebook.com/groups/or.children.

להציץ בדף העסקי שלי ולראות מה התחדש:
www.facebook.com/or.yeyni/

ותוכלו גם להכנס אל האתר שלי www.oryeyni.com ולקרוא מאמרים שלי שפורסמו בידיעות אחרונות, YNET, ו- MAKO.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
הלוגו שלי

הפייסבוק והאתר שלי
הדף שלי בפייסבוק:
www.facebook.com/or.yeyni


האתר שלי:
www.oryeyni.com/


בואו להתייעץ איתי בקבוצת ההורים שלי בפייסבוק:
www.facebook.com/groups/or.children/

גננת בצל הסכנה

15/10/2015 13:03
אור ייני
גן ילדים, יועצת שינה, מדריכת הורים


 

אנחנו חיים במציאות הזויה, שכל פעם תוקפת מכיוון אחר, ואולי צריך ללמוד לחיות איתה, אבל כשאת גננת - זה מרגיש על גבול הבלתי אפשרי.


להיות גננת במדינת ישראל זה להיות אחראית על שלומם וביטחונם של ילדים של אחרים גם אם לפעמים זה בא על חשבון הילדים שלך עצמך. אי אפשר באמת להסביר את החוויה שעוברת גננת. זו תחושה פנימית, סוג של מתח שרירים תמידי, מתח נפשי תמידי, דריכות. דריכות שתעזור להפעיל את כל המנגנונים והמערכות באלפית השניה בעת הצורך. זה המתח שבאחריות הבלתי אפשרית,שבחווייה הפנימית היא גדולה יותר מהאחריות על הילדים שלי עצמי, כי אם יקרה משהו לילדים שלי אני אצטרך לחיות עם עצמי, אבל אם יקרה לילדים של אחרים שהיו תחת חסותי-אני לא אוכל לחיות עם עצמי בגלל הכאב שנגרם הן לילד והן להורים, וכמובן לי עצמי.זר לא יבין זאת. אני לא מכירה כמעט אף מקצוע אחר בו תחושת האחריות כה גדולה.


הבוקר עברתי בכמה גני ילדים, על מנת לחלק פליירים לקבוצת ההורים שאני פותחת, וכך יצא, שנכנסתי לשוחח עם הגננות שיחת חולין, שבמקום שתסתכם בהסברים על איך הקבוצה תורמת להורים להתמודד,ניתבה את עצמה באופן טבעי לשיחה על הפחד שבלהיות גננת בתוך המצב הביטחוני, ובכלל על הפחד שיקרה משהו לילדים. תוך שיחה עם אחת הגננות, הרגשתי שאני מתנתקת מההווה שלי, מהיותי כיום מדריכת הורים, יועצת שינה, וחוזרת אחורה בזמן לימים בהם אני הייתי הגננת ובעלת הגן, אשר אחראית לשלומם של הילדים. זה לא היה כל כך מזמן, אבל כמו אחרי לידה- יש נטיה לשכוח את התחושה ככל שהזמן חולף. אבל משהו בעמידה בתוך גן עם עשרות זאטוטים שרצים לידי, דוחפים, חוטפים, נושכים, מושכים בשיער, ותוספת שלסיפור על שער שרק אתמול התקלקל, ועל ילדים שמצאו את עצמם יוצאים לבד החוצה החזיר אותי לשם בעוצמה אדירה.


האחריות מתחילה בדברים הקטנים, כמו לשמור שלא יפלו, שלא ינשכו, שלא יצאו דרך השער, כי מי מההורים שכח אותו פתוח, שלא ידחפו את הראש לתוך האסלה, ודברים כביכול פשוטים אחרים, וזה ממשיך בעיתות חרום כמו עכשיו (ושאף אחד לא יבלבל לי את המח ויגיד שזו לא עת חרום),  או כמו מלחמת צוק איתן, בה הגננת צריכה לרוץ לתוך ממ"ד (אם בכלל קיים במבנה), לדאוג שכל הילדים אכן נכנסו אליו, לתפוס לפעמים ילד מתחת לבתי השחי בכל אחת משמונה הידיים, שאמורות להיות לגננת כחלק מהצרכים בעבודה במערכת החינוך בישראל. אם אין לגננת מספיק זרועות כניראה שהיא תהיה בבעיה, וכדאי שתתפלל שהסייעת שלה תפתיע ותגלה שהיא עצמה פיתחה כישורים שלתמנון. ואז, אחרי שוידאה שכל אחד מהילדים אכן נכנס לממ"ד ע"י רשימת השמות שמופיעה לה וירטואלית בראש- היא צריכה לסגור את דלת הממ"ד בעדינות תוך שאת שמה לב שאף אחד מהפעוטות לא דוחף בדיוק את היד בחריץ הדלת כשהוא נצמד אליה או רוצה לחזור לצאת אל החצר, כי הוא לא מבין למה בדיוק שלפו אותו משם, וכמובן כמובן שהגננת צריכה להשאר רגועה ולשמור על קור רוח, על מנת שהילדים ישארו רגועים בעצמם. לפעמים גם הסייעת נכנסת לחרדה, וצריך לנסות לעזור גם לה להרגע. ומה איתך, הגננת?מי תומך בך? מי מכיל את החרדות שלך?

עכשיו, אם הגננת היא אדם קצת חרדתי מטבעה- איך היא אמורה להפוך את עורה, ולהיות פתאום רגועה? בעיה! הרי אם כולנו היינו פועלים לפי הגיון- היה לנו שקט ורוגע בחיים.

ויש גם את הילדים הפרטיים, הביולוגיים, אלה שנולדו לגננת, יצאו ממנה.


כשהייתי בעיתות חרום בגן, ידעתי שהילדים שלי נמצאים אי שם תחת חסותו של איש חינוך אחר, והלב שלי היה חצוי. חלק עם ילדי הגן, וחלק שם, עם הילדים שלי שאולי מפחדים וזקוקים לחיבוק שלאמא. ורציתי לפצל את עצמי. כמה רגשי אשם היו לי אם משהו היה קורה לילד שלי בזמן ששמרתי,שלא יאונה דבר לילדים של אחרים. גם בשגרה רגילה היה לי קשה לחיות עם סיטואציות בהן ילד שלי נפגע ולא יכולתי לצאת אליו, כי לא היו מספיק אנשי צוות שישארו במקומי עם ילדי הגן, אז לעזוב כשיש סכנה ממשית שמרחפת? לפעמים זו סיטואציה לא פחות מהזוי הובלתי אפשרית.


הפחד מגודל האחריות הוא זה שהחזיר אותי אחורה בזמן היום.

כשיצאתי ראיתי אדם מסתובב ליד גני הילדים הלוך ושוב וננעצתי במקומי. הסתכלתי עליו כדי לזהות אם זו רק הפאניקה ששולטת בי, שכן הוא היה נראה ישראלי יהודי, אבל נזכרתי שגם פדופילים מסתובבים שם לעיתים ולא רק מחבלים. וחשבתי לעצמי- מה הייתי עושה עכשיו אם הייתי באמת חושבת שמדובר באיש מסוכן לילדים? ומה הייתי עושה אם הייתי בתוך הגן כגננת? הרי אם מישהו יחליט לתקוף- לכי תצליחי להכניס את כל ילדי הגן מהחצר תוך שניות.


ברור היה לי שהילדים קודמים לכל. אם נדמה היה לי שלילדים אורבת סכנה הייתי מקבלת כניראה החלטה מאוד ספונטנית ואינטואיטיבית מבלי להרהר בה ממש. הייתי עושה הכל כדי לעצור אותו. הסרט על האיך כבר רץ לי בראש. מה שבטוח- גם היום, אחרי 15 שנים בהן הייתי גננת, ולאחר שנפרדתי מהמקצוע, כשאחת הסיבות היתה הקושי לחיות עם הפחד שיקרה משהו רע לילד-עדיין הייתי מקריבה את עצמי בנסיון להגן על הקטנטנים גם אם הם לא הילדים הביולוגיים שלי, וגם אם לא הייתי מכירה אותם.


אולי זו רק אני, אבל בעיני גננת זה בלב ובנשמה. גננת תמיד תשאר גננת, ועבורי ילדים הם הגבול האדום. בהם אני לא מסוגלת להבין איך מישהו ירצה לפגוע במתכוון, וודאי שלא מסוגלת לאפשר לזה לקרות.


ולגבי הגננת של הילד שלכם- אל תשכחו להביע את הערכתכם, כי מה שהן עושות כל כך לא ברור מאליו.

מקווה שנזכה במהרה לימים הגיוניים, שקטים ובטוחים יותר.


רוצים להכיר אותי יותר?

הכנסו לאתר שלי.


אור ייני, 

יועצת משפחתית, מדריכת הורים ויועצת שינה.

052-5350096

www.oryeyni.com

 

 

15/10/2015 21:57
ומזווית ראייתו של יזם...

"בכל בעיה יש הזדמנות ובכל הזדמנות יש בעיה, החכמה היא להפוך כל בעיה להזדמנות חדשה מוצלחת מקודמתה".

1. המוח העסקי מזהה חורים ברשת, חורים שהופכים בעליל לעוד הזדמנויות עסקיות ואטרקטיביות שרווח הדדי פוטנציאלי טמון בצידם בו אָת כייזמית וכמפעילה, הופכת את הקערה על פיה ע"י כך שתייסדי נישה הכרחית ברוח השעה בתחום הביטחוני.
נישה שבכוחה לספק שירותי ביטחון שוטפים לכלל מעונות הילדים באמצעות משרד השמה קומפקטי ויעיל בפיקחו ובניהולו של גורם מקצועי פרטי מוסמך לענייני שמירה וביטחון, משרד המצויד בכל המוטיבים הנדרשים ומכאן השמים הם הגבול.
כך את יכולה לשמש כמתווכת יעילה בין שני גורמים עסקיים הנוגעים לתחומך המקצועי, דהיינו מחד גני הילדים שהם צרכני השירות ומאידך ספקי השירות. כל זה כאשר את לוקחת צד פעיל בעניין ומרחיבה בכך את היקף פעילותך וזאת כמעט מבלי לנקוף אצבע. אלטרנטיבה נוספת אך תובענית ויומרנית יותר ואולי בעדיפות שניה, היא הקמת משרד בניהולך ובאחריותך המלאה בנושא הביטחוני האמור.

2. לדברייך פרשת מעסקי הגננות לטובת מספר נישות אחרות המתמחות, הנוגעות והעוטפות את התחום מזויות קריטיות אחרות. לכן אין מנוס מלומר שאת מתפקדת על תקן קבלן או קבלנית.
קבלנית עבודה המתמחה בתחומה המעסיקה תחתיה מקצוענים בתחומם עם אופציה מגמתית להכשרת מקצוענים פוטנציאלים עתידיים.


3. גננת באשר היא (ובפרט גננת ואימא לילדים) חייבת לעשות סוויץ' OFF טוטאלי במוחה ולדוממם מנועים בבכל הנוגע לצאצאיה האישיים וזאת לאחר שהיא אבטחה אותם במעגן מוסדר ואמין ומכאן אסור לגננת (אימא) להביע את דאגתה בשום צורה ואופן מוחצנים בפרט וכולל הגיגים אישיים עם עצמה בכלל. על כל גננת מוטלת אחריות פרטית ואוניברסאלית מקיפה המקבילה באחריותה, משל היתה חיילת שדה בתפקיד פיקודי בהנדסה קרבית האמונה והממוקדת על פירוק מוקשים חיים. כל פעוט הינו מקביל לפצצה ניידת אקראית המסוגלת לחולל רעש בכל רגע נתון וזו עובדה מוגמרת שאין עליה וויכוח. על כן תשומת לב הגננת חייבת להיות מלכתחילה פנויה ונתונה כולה במאת האחוזים אך ורק לגוזליה החוסים תחת כנפיה. הגננת היא החומה והמגן של הזאטוטים- היא האמא הגנרלית האותנטית של חיילי העתיד הלא הם מגיני העם. זו משימת המשימות! זה אתגר האתגרים!

4. אל מסד מעגל הנתונים שנוצר סביבך, באפשרותך להוסיף חוליה נוספת המוגדרת : 'סדנה מדטיבית' (המושתת על יוגה) שתפקידה לאפס ולכייל מוחות רוויי מתח נפשי / מנטאלי וכדומה.
גם בנישה הזו ניתן להציב מפעיל מוסמך.

הסדנה מיועדת בעיקר לגננות טריות וותיקות כאחד, כאשר יעד הסדנה הוא להקנות לשוחרות המתאמנות את הכישורים ההולמים והנחוצים לדעת באורח עצמאי לייצב ולאזן את הלכי רוחן במגמה חדה להפחית את הדרמה מחד ולהגביר מודעות עצמית מאידך (איזון הרמוני במתח האנרגטי השורר בין 2 אונות הראשיות במוח - ובשפה השכיחה: גוף/נפש - הגיון/דמיון וכיו"ב)

כלל "הבעיות והדאגות" הן תוצר לוואי ישיר ועקיף מכאוס המתחולל בין האונות. הכאוס הינו תוצר של חוסר שליטה במציאות הנחווית. והתוצר הנ"ל הינו פועל יוצא של מחסור בתשומת לב מקדימה, דהיינו היעדר תרגולי פרקטיקה חוויתית בשטח כהכנה לשעות שפל ומשבר הנקראות מצב חירום.

לדוגמא: נוכל ללמוד מבעלי חיים את אומנות ההישרדות כאשר חתולים יכולים בהתנהגותם הרב גונית לספק לנו דוגמה מאלפת יותר מכלל בע"ח.
החתול אינו ממתין לשעת כושר - הוא יוצר את שעת הכושר - משמע שהחתול עסוק כבשגרה במסגרת אימונים מתמדת - כך הוא שולף את טפריו ומשחיז אותם בכל חפץ או עצם שמזדמן בדרכו - המציאות עבור החתול היא מגרש שעשועים/אימונים נטו.
לדידו של החתול אימון שווה בערכו הפרקטי שעשוע, ושעשוע שווה בערכו הפרקטי אימון שמתבטא במבחן התוצאה על ידי הישרדותו והמשכיותו האולטימטיבית.

החתול הקלאסי מרשה לעצמו להתענג רק כאשר הוא סרק וסקר היטב את המרחב המעגלי האישי ודאג לאבטחו באמצעות כישוריו וחושיו החדים והמאומנים, וגם לאחר כל הבדיקה ומערך הווידוא המחמיר שנעשה, עדיין אוזניו דינאמיות וכרויות לכל עבר נתון, במעקב אחר נימה חריגה העשויה להפר את החלל המאובטח.

החתול עצמאי ומלמד את צאציו לעצמאות - האם מכשירה את גוריה לקראת הבאות ומציידת אותם בכל הכישורים הנלמדים הטבועים בשורשי האבולוציה החתולית כולה, החל מרמת האינסטינקנט דרך ניסוי וטעיה וכלה במסכת אימונים מוסדרת נרכשת וידועה מראש.

גור חתולים שלא זכה מעולם לצפות ולחזות חווייתית במו עיניו במלאכת ציד העכברים, בבגרותו המאוחרת יותר לכשיתקל בעכבר אקראי מזדמן, החתול אומנם יצליח לצוד אותו בכישרון רב תולדה של אימון מפרך בן מיליוני שנים, אולם החוליה החיונית שתחסר לציידנו בשלב זה היא החוליה הממשיכה - מוחו של הצייד החתולי מתוכנת ומוטמע אבולוציונית לציד בלבד! מוחו אינו מכיל את תוכנת תבנית ההמשך. מנקודה זו הלאה, מוח החתול נתון ונכוד במבוכה, כלומר רוחו, נפשו ושכלו אפופי דיכוטומיה.
במקום להמית את הטרף ולטרפו, החתול יבחר לפתוח בהליך אחר שמוחו מכיל ויודע אוטומטית ע"פ עוד משלהי תקופת בגרותו, דהיינו סוג של שעשועים. החתול עשוי לשחרר את אחיזתו מהטרף במגמה להניח לטרף לחמוק כאשר תכלית השעשוע היא לשכלל ברמת האינסטינקט את כישורי הציד וההישרדות הקיומית שלו עצמו. כך נלכד בלולאה (לופ) או מעגל הקסם שממנו אין מנוס. החתול לכוד בתוך עצמו (בקופסא) או לחילופין - המוח החתולי ממולכד בתוך מוחו של עצמו במהותו.

ככלל חתולים אינם מודאגים בשל מציאות כזו או אחרת - הם תמיד יודעים ומוכשרים להתנהל ולנהל את סביבתם וכושר האילתור שלהם יוצא דופן ואף תכונה זו נרכשה אצלם בתהליך האבולוציוני החתולי.

זו דרך חכמה להעתיק ולאמץ מהטבע המקיף (מן המוכן) תעתיקים מוכנים 'ולעוסים' ולהסב אותם לשפת האדם.


5.
*דריכות אינה מילה גסה.
*דריכות היא למעשה כישור מציל חיים (להזכירנו- חתול תמיד דרוך גם בשעת נמנומו החתול דרוך וערוך לכל תפנית ותרחיש נתונים).
*דריכות אינה עבודה הזוללת אנרגיה, לא יותר מאשר קריאת שורות אלה על ידי המוח.
*דריכות היא עניין שבתרגול - עניין יומיומי - עניין שבשגרה.
*בתום תרגול מאסיבי המוח המבקר (המודע) יעביר את התוכנה הנלמדת במלואה אל האזור החשוך המוגדר כתת-המודע (או המודע האחר) וזה האחרון מופקד על התהליכים האוטומטים וכך הדריכות הופכת גם היא, להיות עניין שבשגרה ומשתלבת היטב עם יתר הנתיבים השגרתיים ואינה פוגמת או חוסמת אף אחד מהם.

6. תוך שורות אלה רעיון נוסף הבזיק בי - כדאי לבדוק כיוון בנושא כלבי שמירה...
אפשר להקים יחידת כלבי שמירה ופטרול...לדוגמה - להפעיל כלב ומלווה אזוריים בגזרה מסוימת שמפטרלים במעגלים רחבים ספרלים עד לנקודת ההתחלה הפנימית וחוזר חלילה.
עלות הפעילות הזו אינה גבוהה מכל שכר אחר במשק ויכולה להתחרות ללא שום מאמץ מיוחד בכל מענה דומה אחר כגון שומר סף או אמצעי אחר. את המימון החודשי למערך זה ניתן לגזור מכלל הגנים, הפעוטונים והמעונות הנכללים במטריה זו - אם נניח שמדובר ברדיוס בן קילומטר 1 רבוע הכולל 10 מבנים פזורים בשטח אלה יממנו את שכרו החודשי של המלווה וכלבו ובהמשך אם הדבר יוכח ויתגלה כיעיל אז ניתן כמובן לקדם אותו ברמה הממסדית וכוח המימון יעבור אליו.

לצורך העצמת הרעיון ושדרוגו עולם הפייסבוק וכלל מרשתת החברתית עומדים לשירותך חינם אין כסף.


7. המציאות ההזויה לכאורה בה אנו אפופים בתקופה זו נועדה לבשר לנו שהחיים מעולם לא נועדו 'לחתולים' שאננים シ , לכן אנו מחוייבים לאמץ לעצמנו את תורת אמנות אחזקת החיים, כי בכדי להחזיק את עצמנו במתכונת כאוטית שכזו עלינו לבחור מדעת ולא מאילוץ את דרכנו אל יום המחר, מתוך בחירה מושכלת ומפוקחת ולא מתוך אמונה עיוורת של סמוך על סמוך.
הכוונה כמובן היא להתחיל ללמוד ולהעביר הלאה - להתחיל ללמוד מעכשיו את מכלול כישורי ההישרדות האולטימטיביים הבסיסיים ביותר הנדרשים להצלת חיים. לצורך כך קיימים בעידן מתקדם זה לא מעט מכוני הישרדות שיהיו מוכנים לנדב ולהעניק באחווה גורפת מידיעותיהם ומכישוריהם - צריך רק להתחיל...צריך רק קצה חוט קלוש שיוביל אל החבל הגדול המוביל לפתרון האידאלי ביותר.
חוט יחיד בלבד מפריד בין הסיכוי לניצחון לבין הסיכוי לכישלון.


8. הביטוי פחד חזק מהחוויית הפחד עצמה.
פחד הינו תוצר לוואי של ריבוי מתחים והיעדר ידע מקדים.
חתול אינו פוחד אך אם ניתן היה לשאול אותו והוא היה יודע להשיב, אז מן הסתם תשובתו היתה: "אני אוהב את עצמי לכן אני זהיר מטבעי".

'פחד' הוא ביטוי הפוך לביטוי 'דחף'.

הפחד הוא אנרגיה נגטיבית דוחפת באמצעות דחייה מתוך שדה העיוורון החשוך של אי הידיעה.
הדחף הוא אנרגיה פוזיטיבית פורצת בתוך שדה אור ידיעה
הפחד תמיד עיוור וסיכוייו לכישלון גבוהים ביותר.
הדחף תמיד רואה וסיכוייו לניצחון גבוהים ביותר.
הפחד (חולם) להרוויח בטוטו סכום נאה שיחלץ אות וממצבו המביך.
הדחף (לוחם) לכבוש את סכום הזכיה מכוח עצמו ולא מחסדי הגורל העיוור.

חולם - לוחם

פחד הוא מתכון להרס וחורבן
דחף הוא מתכון להתחדשות

תגובה מפחד אינה תחליף לזהירות משום שמדובר כאמור באנרגיה חשוכה ועיוורת. התופעה דומה לאדם שהתחיל להתקדם ולרוץ לאחור כשעיניו הרואות מופנות קדימה בניגוד לכיוון זרימת תנועת הגוף, כלומר הוא רץ לכיוון שלילי הנגדי עם הגב לאחור.

פחד במהותו נובע מדחיה, כאותו מגנט בעל שני קטבים: 1. משיכה 2. דחייה
פחד = דחייה ולכן התגובה שנובעת מדחייה היא תגובה עיוורת כאותו אדם המתקדם לאחור.
דחף = משיכה ולכן התגובה שנובעת ממנו היא תגובה רואה כאותו אדם המתקדם לפנים.
אור ייני
16/10/2015 06:19
וואו. השקעת בי :) אני מתרשמת מאוד מתשובתך!
איזה כישרון כתיבה וחשיבה יוצרת. פשוט מדהים!
ככל הנראה לא אפתח חברת שמירה ואבטחה, וכניראה שגם לא אעסיק נשים אחרות בתחומי היעוץ וההדרכה, מכיוון שאין זה מאופיי או מאהבותיי הטבעיות, אך בהחלט פתחת לי צוהר :) .
ולגבי הפחד- דחף, והחולם- לוחם, אני חושבת שזוהי נחלת מרבית האנשים, ובהחלט מתחברת לכתוב.
תודה!
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה: