עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

שמי אור ייני. אני אמא לשלושה ילדים מקסימים : שליו בן 16, לירן בן 13 וקשת בת 10.

אני יועצת להורים (בשפה ברורה יותר- אני מדריכת הורים ויועצת שינה), וכותבת טור קבוע במאקו, העוסק בהורות, חינוך, ובעיקר ביקורות על מערכת החינוך.

הילדים שלי, כמו הילדים של כולם, מציבים בפני אתגרים. תודות להם אני לומדת מדי יום ביומו עוד על העבודה החשובה בחיינו- ההורות!

אני בעלת תואר בחינוך לגיל הרך (B.ed), תעודת הוראה, והמון שנות נסיון כגננת.
בעבודתי למדתי להכיר את עולמם הפנימי של הילדים, ואת יחסיהם העדינים, ובו בזמן מורכבים עם הוריהם.

במהלך 15 שנות היותי גננת עבדתי במשרד החינוך 5 שנים, אז החלטתי להגשים חלום ופתחתי את "גן ילדי האור", גן פרטי בת"א, בו גידלתי בהמון חום ואהבה דור חדש של גוזלים במשך 9 שנים. בגן שלי יכולתי להביא לידי ביטוי את האני מאמין שלי: לכבד את הילד , לדבר אליו בגובה העיניים, להפוך אותו שותף, תוך הענקת תחושת בית, ביטחון ויציבות.

כיום, אחרי שנים שאני עוסקת רק ביעוץ והדרכה, ליווי ותמיכה בהורים,
אני מרגישה שלמה, תודות ליכולת שלי להביא את הידע שלי על גווניו הרבים תחת מגוון הכובעים, ובכך לראות בהתנהגות הילד לא רק התנהגות, אלא גם תגובה לקשייו האישיים בתוך עצמו, ובתוך המערכת המשפחתית, מה שמסייע לי להתאים את היעוץ וההדרכה להורים, ולהגיע לשיפור ותוצאות.

הייתי רוצה ליצור עולם טוב יותר עבור הילדים, ואתם ודאי כבר יודעים, שכאשר הילד מאושר- גם ההורה מאושר ולהיפך.

לכל ילד יש צרכים פיזיולוגיים, קוגניטיביים, ורגשיים שונים, מכיוון וכל ילד הוא יחיד ומיוחד. עולם ומלואו.

כאשר אני מלווה הורים, אני לומדת להכיר את הילד ואת צרכיו היחודיים, ומסייעת להוריו להבין מה הילד הספציפי שלהם צריך מהם.
כאשר הורה מעניק לילדו את את המענה ואת תשומת הלב התואמות את צרכיו- הילד יהיה מסופק רגשית, וירגיש אהוב, רצוי, מועצם, וגידל להיות ילד בעל ביטחון בהוריו.

בעיני, עבודתנו כהורים קשה ומאתגרת, אך אני מאמינה בהורים, שיש בהם את היכולת ליצור עולם טוב עבור ילדם למרות הקשיים הכרוכים בגידולו. כל מה שהם צריכים הם אמונה, רצון והתמדה, ולעיתים הדרכה וכלים יכולים לעזור להם להיות בטוחים בעצמם.

אתם מוזמנים להעלות שאלות ונושאים חינוכיים והתנהגותיים בקוצת הפייסבוק שלי, ואשמח לענות ולעזור www.facebook.com/groups/or.children.

להציץ בדף העסקי שלי ולראות מה התחדש:
www.facebook.com/or.yeyni/

ותוכלו גם להכנס אל האתר שלי www.oryeyni.com ולקרוא מאמרים שלי שפורסמו בידיעות אחרונות, YNET, ו- MAKO.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
הלוגו שלי

הפייסבוק והאתר שלי
הדף שלי בפייסבוק:
www.facebook.com/or.yeyni


האתר שלי:
www.oryeyni.com/


בואו להתייעץ איתי בקבוצת ההורים שלי בפייסבוק:
www.facebook.com/groups/or.children/

סתמי! אמרתי לך סתמי! ילדה מעצבנת!

15/10/2017 13:03
אור ייני
פעוטות, בעיות התנהגות, התמודדות עם בכי

אתמול הייתי עדה לסיטואציה שלא יכולתי להשאר אדישה אליה.
באמת שהתאפקתי שלא להתערב, למרות שממש התחשק לי ללחוש כמה דברים באזנה של האם, אבל ידעתי שזה לא לעניין.

הלכתי משם בלב כבד אך עם החלטה, שאני חייבת לשתף אתכם במה שראיתי, להראות לכם את הצד של הילדה, ולספר לכם איך היתה האם יכולה להתמודד אחרת.

הסיטואציה:
השעה 19:00. אני וביתי בקניון. עומדות בתור ארוך, כדי להזמין קפה בקופה.
10 דקות בתור, כשלפני עומדת אמא, ולצידה על בימבה יושבת אפרוחית בת כשנתיים וחצי. היא יושבת בשקט. מדי פעם מניעה את הבימבה מעט קדימה ואחורה. מדי פעם זורקת האם מבט אליה, כדי לודא שהיא עדיין שם.

מגיע תורן להזמין. האם מזמינה וניגשת לדלפק לחכות למה שהזמינה. עוד 5 דקות עוברות. גם אני וביתי כבר מחכות ליד הדלפק.

ואז מתחילה הסצנה:
הילדה, עדיין על הבימבה, בוכה בקול: "אבל אני רוצה שוקולד". והאם עונה לה בחוסר סבלנות: "אין שוקולד".
והילדה בוכה שוב ושוב: "אבל אני רוצה שוקולד".
האם מתעלמת ולא מגיבה. לקח כדקה של התעלמות עד שהיא נשברה, ואמרה: "סתמי! את רוצה שוקולד? סתמי! את לא תקבלי כלום אם תמשיכי לבכות. סתמי אמרתי לך! אנחנו נלך הביתה אם תמשיכי להתנהג ככה, ואז את לא תקבלי כלום".

באותו רגע אני וביתי קיבלנו את ההזמנה, הסתובבנו והתרחקנו בלב כבד.

הצד של הילדה:
אני יושבת המון זמן על הבימבה בשקט ולא מפריעה לאמא. קצת משמעמם לי, אז אני זזה על הבימבה.
אחרי המון זמן אמא קוראת לי, ואני נוסעת אחריה למקום שתמיד נותנים לו בו שוקולד. אני רוצה גם עכשיו את השוקולד.
אני מבקשת, אבל אמא לא נותנת לי. היא סתם עומדת שם ולא עושה כלום. אני לא מבינה למה היא לא נותנת לי כמו תמיד. היא אפילו לא עסוקה.
אני מתוסכלת ובוכה שאני רוצה שוקולד.
אמא לא עונה לי. למה היא לא עונה לי? אני בוכה יותר חזק, כדי שהיא תשמע שאני אומרת שאני רוצה שוקולד, אבל אז אמא מתעצבנת, ומדברת אלי לא יפה. נעלבתי. עכשיו אני בוכה גם כי אני רוצה שוקולד, גם כי אמא לא מקשיבה לי, וגם כי היא העליבה אותי.

אמא יקרה, מה יכולת לעשות אחרת:
נתחיל בכך שאני לא באה ממקום ביקורתי, ולא מנסה לשפוט אותך, או לתת לך להרגיש שלא בנח. אין לי ספק שהיה גם לך קשה באותה סיטואציה. אני לא יודעת איזה מן יום עבר עליך לפני, ויכול להיות שזו היתה תוצאתו, אבל מה שבטוח זה שכמו שאני לא יודעת ולא מבינה- גם ביתך בת השנתיים וחצי לא יודעת ולא מבינה, ויותר מזה- זה גם לא מתפקידה ולא ביכולתה להבין. חשוב לי שכן תעצרי רגע, ותסתכלי על הדברים בעיניים אחרות, וכאן אני רוצה לתת לך כמה מתנות, שמבוססות על ידע והכרות עם ילדים בגיל הרך, יכולותיהם וצרכיהם הרגשיים.

נתחיל מזה שבת שנתיים וחצי יושבת במשך 10 דקות בשקט, במצב מאוד משעמם, ומחכה שיגיע התור שלך- זו אולי סיטואציה שנראית לך מתבקשת, וודאי שהיא מאוד נוחה ומאוד משמחת, מכיוון שהיא מאפשרת כמה דקות של שקט, אך היא ממש לא ברורה מאליה. מרבית האפרוחים בני השנתיים וחצי, לא מסוגלים לשבת במשך 10 דקות ולחכות להוריהם. גם לא בני חמש. לראות מהצד את ביתך יושבת כך וממתינה - לי אישית גרם להשתאות. לכן, בעיני היה מקום להתייחס לכך, ולהחמיא לפעוטה על התנהגותה. אין ספק שהתייחסות היתה מעצימה אותה וגורמת לה לרצות לחזור על ההתנהגות החיובית.

כשהפעוטה שלך ראתה שמגיעים למקום בו היא רגילה לקבל שוקולד- באופן טבעי היא רצתה לקבל שוב. אם לא היתה לך כוונה שהיום היא תקבל גם- נכון היה לעשות איתה תאום ציפיות לפני כן, ולהכין אותה לכך שהיום היא לא תוכל לקבל שוקולד..

כשאפרוחית בכתה- רציתי ללחוש לך באוזן, שאם תתעלמי זה לא יעלים את הבכי, אבל אם תתכופפי אליה לגובה העיניים, ותדברי אליה בנועם, ותגידי לה: "אני יודעת שאת רוצה שוקולד מתוקה שלי. אני יודעת שקשה לך שעדיין לא קיבלת", או: "אני יודעת שקשה לך שאני לא מרשה עכשיו, אבל את רוצה לשמוע מה אני כן מרשה"?
ואז לתת לה אפשרויות אחרות: "אני כן מרשה לך לאכול כריך טעים עם... , ואני כן מרשה שניקח את השוקולד שאת רוצה, ונשים אותו בתיק, ונשמור עליו טוב כל הלילה, ומחר בצהריים תקבלי אותו".

ואם הילדה ממשיכה לבכות, אמא יקרה, את יכולה לחבק אותה, ולהגיד שאת מבינה שהיא מתוסכלת, כי וואלה, זה באמת מתסכל לא לקבל את מה שאנחנו רוצים, ולילדים צעירים אין עדיין את היכולת לוסת את הרצון ואת התסכול שלהם.


ואני יכולה לומר לך, אמא יקרה, מה עבר לי בראש כשהתרחקתי משם, ממך.

עבר לי בראש, שהילדה שלך לומדת ממך חוסר סבלנות, והתייחסות מזלזלת לזולת, ומילים לא נעימות כמו "סתמי", ולא יעבור זמן רב עד שתשמעי את הגננת אומרת לך, שככה היא מדברת אל ילדי הגן, ומכיוון שהזמן חולף הרבה יותר מהר ממה שחושבים- אוטוטו היא תתקרב לגיל ההתבגרות, ואז, או אז יהיה מאוחר מדי ללמד אותה לדבר אליך יפה, כי עד אז היא תפנים, ותשתמש כלפיך וכלפי הזולת באותן מילים, ובאותה חוסר סבלנות שאת דיברת אליה כיום.

אחרון חביב וסיימתי:
דווקא בסיטואציות הקטנות האלה הילדה שלך לומדת המון. אני יכולה רק להציע לך, כי אני יודעת שחשוב לך איזו מן ילדה הקטנה שלך תגדל להיות, שתעצרי לפני שאת עונה לה ככה בפעם הבאה, קחי לעצמך דקה בה תחשבי מה את יכולה, רק הפעם, לעשות אחרת.



כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה: